תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות הם קבוצת מצוות מהתורה המצריכות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכהנים, הלוויים, העניים ואף לצורך אכילה עצמית בירושלים. חיובם כיום שנוי במחלוקת ראשונים, לדעת רבים מהראשונים, גם כיום, כשרוב עם ישראל לא בארץ ישראל, חיוב תרומות ומעשרות הוא מדאורייתא.

להלן פירוט התרומות ומעשרות הקיימים:

  • תרומה גדולה
  • מעשר ראשון
  • מעשר שני
  • תרומת מעשר
  • מעשר עני
  • תרומה גדולה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם … וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים … כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ …

(במדבר, יח, ח-כ)

תרומה גדולה

היא מצווה מהתורה להפריש לכהן מהיבול.

*משרשי המצוה. לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עקר מחיתן של בריות, והעולם כלו להקדוש ברוך הוא, על כן ראוי לאדם לזכר את בוראו על הברכה אשר ברכו, ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל, ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה שאפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, כי זכירת האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט, אמנם רבותינו זכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שעור ראוי, כדי שיתעורר לב האדם בענין יותר, כי בהיות האדם בעל חמר לא ישית אל לבו על הדבר המועט כמו על המרבה שימלא עיניו, ויעידו עליו יותר תנועותיו, כדרך טבע האדם והרגלו, שישמח במאכל רב.*

(ספר החינוך, תקז)

יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומה נקרא טבל. יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין, נקרא בלשון המשנה "מתוקן".

לדעת רוב הראשונים, רק חמשת מיני דגן, יין ושמן – חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה. ובתקופה מאוחרת יותר תיקנו חז"ל להפריש תרומות ומעשרות גם על יבול משאר פירות האילן וממיני הקטניות והירקות.

במקור, התרומה ניתנת לכהן, שצריך לאוכלה בטהרה ורשאי לחולקה עם אשתו, בנותיו הרווקות ועבדיו הכנענים (וכמובן, כהנים אחרים), אך היא אסורה לאכילה לערלים ולזרים.

בזמן הזה, מפרישים תרומה אך לא נותנים אותה כדין המקורי, וזאת מכמה סיבות:

1. ישנו ספק לגבי יחוסם של הכהנים.

2. אף אם נמצא כהן מיוחס, ההלכה כיום היא שכולם נחשבים טמאי מת מספק, ומאחר שאין כיום אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהר.

לפיכך, הנוהג כיום הוא שהתרומה, שאסורה באכילה ובעלת קדושה, מוצנעת בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתה בפח הזבל, לאחר עטיפתה בשקית אטומה)

שיעורה: – כיום, שיעור ההפרשה הוא כל שהוא, מאחר שכולנו טמאים בטומאת מת, וכהן טמא אסור בתרומה בין אם מדובר בתרומה טמאה או טהורה וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן של"א סעיף י"ט):

”תרומה גדולה, בזמן הזה שהיא עומדת לשרפה מפני הטומאה, שיעורה כל שהוא“

מעשר ראשון

*וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד… כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה…*

(במדבר, יח, כא-כד)

המעשר הראשון הוא עשירית מיבול החקלאי שגדל בארץ ישראל – כולל ירק ופרי אילנות – שנשאר לאחר הפרשת התרומה, ומכאן שמו, התורה מצווה לתת חלק זה ללוי.

*משרשי המצוה, לפי ששבט הלוי בחר השם יתברך בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזמנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה, ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר, גם זה היתרון להם לכבודם. כי מהיותם מבית המלך ראוי שיהיה חלקם יתר על כלם, ויתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע.*

(ספר החינוך, שצה)

מצוות המעשר ידועה כסגולה גדולה והבטחה לעשירות, וזו אף המצווה היחידה שהותר ׳לבחון׳ בה את הקב״ה כביכול:

והמחיה משרתי האל בממונו, ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ג מי"ג) מעשרות סיג לעשר. גם אמרו זכרונם לברכה (תענית ט א) שאסור לאדם לחשב בלבבו ולומר "אנסה אם ייטיב השם לי בהתעסקי במצותיו". ועל כיוצא בזה נאמר "לא תנסו את ה׳ אלהיכם" (דברים ו, טז), זולתי במצוה זו שמותר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה ובהיותו זריז עליה, ומפורש הוא על ידי הנביאים, שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה׳" (מלאכי ג י).

מעשר ראשון בימינו:

המעשר ראשון, אינו בעל קדושה, ולכמה דעות מופרש רק באופן סמלי (הגדרת חלק מסוים של הפירות באמירתו שהוא מעשר – כלומר לקבוע מקומו בעת אמירת "סדר ההפרשה") ואינו ניתן ללוי, ולאחר סיום ההפרשה הוא נאכל עם שאר התוצרת לכל אדם, וזאת על פי הכלל ההלכתי *המוציא מחבירו עליו הראיה*, כלומר, על הלוי להביא הוכחות לכך שהוא אכן לוי – דבר שאינו מצוי בימינו. אמנם, רבים נוהגים גם כיום לתת מעשר ראשון ללוי על מנת שלא יהיה בדבר "גזל השבט" מבני לוי.

תרומת מעשר

*וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר … כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן…*

(במדבר יח, כה-לב)

תרומת מעשר היא מצוות עשה מהתורה על הלוי להרים עשירית ממעשר ראשון שהוא מקבל ולתת אותה כתרומה לכהן.

*משרשי המצוה, בהיות הכהנים עקר הבית בעבודת אלקינו זכו בעשרים וארבע מתנות שנתנו להם, המפורשות בכתוב, וכמו שמנו אותם חכמים זכרונם לברכה (חולין קלג, ב) עשר במקדש, וארבע בירושלים, ועשר בגבולין. ושאר שבטו שהוא נבחר עמו לסיע על ידו זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, עם מעשר הפרות שנוטלין מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לשם, נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכלם, הוא שומר הכל יתעלה. גם כי יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוים, לבלתי יגרע שמם ממצות מעשר בחלקם בתבואות, ואל יאמרו בניהם לבניהם זכיתם בתבואה, ואנחנו במצוה, ועכשו יהיה המענה יש תורה ויש קמח.*

(ספר החינוך, שצו)

*דינה של תרומת המעשר שווה בפרטים רבים לדין תרומה גדולה. אולם בשלושה דברים שונה דין תרומת מעשר מן התרומה הגדולה:*

*א)* אין מפרישים 'מעשר מן המעשר' בערך, אלא יש לדקדק בשיעורו, מפני שהשיעור מפורש במקרא

*ב)* לפי רוב הראשונים, מדאורייתא מותר להפריש תרומת מעשר 'שלא מן המוקף', כלומר, אפילו חלק מן המעשר נמצא במקום אחד, וחלקו במקום אחר, מפריש במקום שהוא נמצא על הכל, אך למעשה גם תרומת מעשר יש להפריש רק מן המוקף.

*ג)* מותר לעשר מן תרומת מעשר טהור על תרומת מעשר טמא שיש לו.

מעשר עני

*מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.*

(דברים, יד, כח-כט)

מעשר עני היא מצווה מהתורה, להפריש עשירית מיבול התבואה השנתי הגדל בארץ ישראל. החקלאי מצוּוה להפריש מעשר עני בנוסף על המעשר הראשון, ולתתו כמתנה לעניים נוסף על שאר מתנות העניים המוזכרות בתורה.

*שרש המצוה, שרצה האל להיות ברואיו מלמדים ומרגלים במדת החסד והרחמים כי היא מדה משבחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהטיב השם יתברך לטובים ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שרש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגדל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבשת מאשר כגילו ובצמצום מזונו.*

(ספר החינוך, סו)

מעשר עני נוהג בשנה השלישית והשישית למניין שנות מחזור השמיטה, במקום מעשר שני שנוהג בשנים הראשונה השניה הרביעית והחמישית. לאחר מכן שנת שמיטה שבה אין תרומות ומעשרות וחוזר חלילה. (השנה הנוכחית {ה'תשפ"ב} היא שנת 7 במחזור ולכן היא שנת שמיטה)

חלוקת המעשר נעשית בשדה אחרי שסיים החקלאי לאסוף את הפירות או התבואה. ויש מצווה לתת לכל אחד מהעניים מנה שתספיק לו לשבוע וחכמים קבעו שיעור שווי של שתי סעודות, שכך נהגו לאכול בזמנם. ומחשבים את כמות הסעודות בהתאם לכמות בני הבית אצל העני שניזונים מהמעשר.

כשאין מספיק תבואה לכל העניים, צריך בעל השדה להניח את הפירות לפני העניים והם יחלקו אותם ביניהם.

אם חילק לכל אחד מהעניים שהגיעו לשדה "כדי שובעו" ונשאר לו פירות מעשר מותר לתת להם יותר ממזון שתי סעודות וכן מותר לו לשמור את הנותר לקרוביו העניים, אך בתנאי שלא ישמור להם יותר ממחצית המעשר. ואם העניים לא באו לשדה יכול בעל השדה לחלק לעניים שהוא בוחר ואין הגבלה של כמות לכל עני.

במעשר עני אין קדושה ולכן רשאי העני לאכלו בכל מקום שירצה, וכן רשאי למוכרו. כדי למנוע סרבול מיותר, רשאי החקלאי להלוות לעני כסף, ולנכות את דמי החוב ממעשר העני, ובעצם להשאירו אצלו.

מעשר שני

*לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ.*

(דברים יב, יז-כא)

*עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ… וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם… וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם… וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ.*

(דברים, יד, כב-כו)

מעשר שני היא מצווה מהתורה להפריש עשירית מיבול התבואה השנתי (בנוסף על המעשר הראשון). מעשר שני הוא מעשר מיוחד שאינו ניתן לאף אדם ועל החקלאי עצמו לאוכלו בקדושה ובטהרה בירושלים.

משרשי המצוה. שהאל ברוך הוא בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו להיות כלם עוסקי תורתו ויודעי שמו, ובחכמתו משכם במצוה זו למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלקים שרב בני אדם נמשכים אחר החמר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד, על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים, שאין ספק כי כל אדם נמשך לקבע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים, ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע, וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמטה, כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם, וכן נטע רבעי שנאכל שם, על כל פנים או ילך שם בעל הממון עצמו ללמד תורה, או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם ויהיה נזון באותן פירות, ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את השם, כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה יהיו הרבה מבני אדם שבעיר וכל שכן הנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה, או אפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו לביתם וישליכו כל דברי החכם אחרי גום, אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובקר וצהרים ויזהירם תמיד, אז יהיו כלם אנשים ונשים וילדים מזהרין ועומדים, ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון, ועל ידי זה יזכו למה שכתוב (ויקרא כו יא יב) ונתתי משכני בתוככם. (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים.

(ספר החינוך, שס)

חישוב המעשר

מתוך כלל הפירות בשדה, לאחר שהפריש בעל השדה מעשר ראשון ללוי יש להפריש מהפירות שנותרו מעשר (10%) נוסף שהוא כ-9% מכל הפירות שהיו בתחילה.

*מחזור מעשר שני ומעשר עני מורכב משלוש שנים*, שנתיים מעשר שני, ושנה שלישית מעשר עני, עוד שנתיים מעשר שני ושנה שישית מעשר עני. לאחר מכן שנת שמיטה וחוזר חלילה.

• מי שקשה לו להעלות את הפירות לירושלים, יכול לפדות אותם תמורת כסף, ואז הפירות נחשבים לחולין והקדושה עוברת לכסף. את הכסף יש להעלות לירושלים ולקנות בו מאכלים, שאותם יש לאכול בטהרה כמו דין אכילת מעשר שני.

• כאשר פודה אדם את פירות המעשר לעצמו, עליו להוסיף "חומש" על שווי הפירות. את החומש מחשבים מחוץ לסכום הכולל ("חומש מלבר"), דהיינו שצריך להוסיף רבע על מחיר הפירות ואז בחישוב הכולל התוספת תהיה חומש (אם המחיר של הפירות הוא 100, בתוספת חומש יהיה 125). בנוסף, יכול אדם לפדות עבור אדם אחר את פירות המעשר שלו, ואז אין צורך בתשלום חומש.

• אסור לנהוג במעשר שני מנהג חולין כגון למכור אותו שלא על מנת לפדותו, או לשקול באמצעותו (משנה, מעשר שני א, א)

מעשר שני – בזמן הזה

אכילת מעשר שני מותנית בקיום בית המקדש. לפיכך, מעשר שני שאינו ניתן לאכילה "מחולל" על גבי מטבע. בשונה מ"פדיה" שנהגה בזמן המקדש, הערך של המטבע שעליו מחללים את התבואה יכול להיות קטן ביותר. לאחר החילול, הקדושה למעשה "עוברת" מהפירות אל המטבע, והפירות מותרים באכילה, אך יש לנהוג במטבע בקדושה. *מעשר שני הוא למעשה היחיד מבין המעשרות שנוהג גם היום, ללא שינוי.*