שכחה

כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.

(דברים כד, יט-כ)

מצוות שכחה היא אחת מחמש מתנות העניים שצוותה התורה להשאיר לעניים בשדה ובמטע. על פי המצווה, כאשר בעל השדה או פועליו שוכחים לאסוף את אחד העומרים שבשדה, או לקטוף את פרותיו של אחד העצים במטע, אסור להם לשוב לאסוף את היבול שנשכח לאחר שעברו ממנו הלאה, אלא חובה להשאירו לעניים.

משרשי המצוה. לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר, מי יתן והיה לי כן, לאסוף עמרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במדת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העמר הנשכח ויניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש הטובה ינוח ברכת השם לעולם.

(ספר החינוך, תקצב)

דיני מצוות שכחה:

חז"ל למדו מהפסוקים העוסקים ב"עומר בשדה" וב"כי תחבוט זיתך", שמצוות השכחה קיימת הן בשלב קציר השדה וקטיף הפירות, והן בשלב איסוף העומרים והפירות מהשדה והפרדס. 

עוד למדו חכמים מהפסוקים, שמצוות השכחה קיימת רק כאשר נשכח עומר בשדה, שנפחו הוא עד סאתיים, אך אם היה זה עומר גדול, שנפחו עולה על סאתיים, הרי ששכח גדיש ולא עומר, ואין עליו חובה להשאירו לעניים אלא רשאי לשוב ולקחתו לעצמו. כמו כן, אם שכח שלושה עומרים רצופים, אף שנפחם המצטבר לא מגיע לסאתיים, אינם נחשבים לשכחה, והם של בעל השדה. וכן אם שכח שלושה עצים רצופים – אין זו שכחה. וכן אם שכח עץ בעל שם מיוחד, מצד טיב פירותיו או מיקומו – אין זו שכחה, שבעליו זוכרו תמיד, גם מבלי לראותו.

מצווה זו ייחודית כיוון שהיא מתקיימת כתוצאה מטעות של מקיימה, ואי אפשר להתכוון לקיים אותה. על רקע זה מסופר בתוספתא על אדם ששמח שמחה יתירה על שנפלה בידו מצווה זו:

*מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו: 'צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים'. אמר לו: 'אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה?'. אמר לו: 'כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו, שאילו עשינוה ברצון לפני המקום, לא באת מצווה זו לידינו'. אמר לו: 'הרי הוא אומר: "כי תקצור קצירך וגו'", קבע לו הכתוב ברכה, והלא דברים קל וחומר: מה אם מי שלא נתכוון לזכות, וזכה, מעלין עליו כאילו זכה. המתכוין לזכות וזכה, על אחת כמה וכמה'*

(תוספתא מסכת פאה פרק ג', הלכה ח')

קיום מצוות שכחה בזמן הזה:

נידון בהרחבה בפוסקים האם מתנות עניים בזמן הזה בארץ ישראל נוהגות מדאורייתא או מדרבנן, לדעת הרמב״ם מצוות מתנות עניים בארץ ישראל בזמן הזה חיובה מדאורייתא, אמנם לדעת הטור והשו״ע לדעת הרמ״א והחינוך מצוותם בזמן הזה מדרבנן.

בראשונים נידון האם קיים חיוב כיום להשאיר מתנות בשדה, מאחר שאינו מצוי שיבואו עניים ללקוט בשדות.

למעשה נקטו פוסקי זמנינו (עיין חזו"א מעשרות סי' ז ס"י, ד"ה ובעיקר) שבימינו אין חובה להניח מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה, עוללות ופרט) כיוון שאין עניים שבאים לקחת, ויש ייאוש של העניים מן המתנות.

אדם שחשקה נפשו לקיים מצוות מתנות עניים, האם הוא יכול לקיימה בזמן הזה?

הרמב"ם (הל מתנות עניים פ"א ה"י) כתב:

נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים.

מדברי הרמב"ם 'והרי אין עניים', משמע שאם בא עני, אין כאן מצב של עזיבה לחיה ולעופות, וממילא יש כאן קיום המצווה של מתנות עניים. על פי יסוד זה מובן שאם אדם רוצה לתת מתנות עניים, וידאג להזמין עני שיבוא לקחת את הלקט, השכחה והפאה ושאר מתנות העניים מהשדה, יקיים בכך את המצווה.

(וכן מדויק מדברי הבית יוסף בסימן שלב)