פאה

*וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר*

(ויקרא יט, ט)

*וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ*

(ויקרא כג, כב)

פאת השדה היא מצווה מהתורה להותיר את שולי השדה עבור העניים ולא לקחת מהתבואה שגדלה שם. פאת השדה היא אחת ממתנות עניים שחייבה התורה את בעל השדה. במשנה הוקדשה מסכת שלמה לדיני הפאה – מסכת פאה, עיקרי דיני הפאה נידונים בארבעת הפרקים הראשונים.

משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעטרים בכל מדה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי כי מתוך הפעלות, תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השבעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח, ב) במדה שאדם מודד, בה מודדין לו.

(ספר החינוך, רטז)

שיעור מצוות פאה

בתורה לא מצוינת כמות ("שיעור") התבואה שיש להשאיר בסוף השדה, ולכן גם אדם שמשאיר כמות קטנה של תבואה מקיים את המצווה. במשנה נמנתה מצווה זו בכלל המצוות שאין להם שיעור: 

*”ואלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה“.* (פאה, א, א)

אף שכאמור מהתורה אין שיעור למצווה זו, חז"ל קבעו שיעור למצווה וחייבו להשאיר לפחות אחד חלקי שישים מכלל התבואה. בפועל, אפילו השארת שיבולת יחידה מספיקה כדי לצאת ידי חובת המצווה.

מקום וזמן הנחת הפאה:

מקום הנחת הפאה הוא בסוף השדה, הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, ויש לכך כמה טעמים:

  1. מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים.
  2. מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים.
  3. מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע.
  4. מפני מראית עין, שאם יפריש בעל השדה פאה באמצע השדה, הרואים שלא הניח פאה בסופו עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה כלל.

עד מתי יכול להפריש את הפאה:

למרות שהמצווה היא להפריש את הפאה בזמן שהתבואה מחוברת לקרקע, בדיעבד ניתן להפריש אף לאחר מכן, ובגמרא נחלקו עד מתי יכול להפריש: ”מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה – מפריש מן העומרים, לא הפריש מן העומרים – מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו – מעשר ונותן לו; משום ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה ונותן לו“ (תלמוד בבלי, בבא קמא, דף צד.)

*קיום מצוות פאה בזמן הזה:

נידון בהרחבה בפוסקים האם מתנות עניים בזמן הזה בארץ ישראל נוהגות מדאורייתא או מדרבנן, לדעת הרמב״ם מצוות מתנות עניים בארץ ישראל בזמן הזה חיובה מדאורייתא, אמנם לדעת הטור והשו״ע לדעת הרמ״א והחינוך מצוותם בזמן הזה מדרבנן.

בראשונים נידון האם קיים חיוב כיום להשאיר מתנות בשדה, מאחר שאינו מצוי שיבואו עניים ללקוט בשדות.

למעשה נקטו פוסקי זמנינו (עיין חזו"א מעשרות סי' ז ס"י, ד"ה ובעיקר)שבימינו אין חובה להניח מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה, עוללות ופרט) כיוון שאין עניים שבאים לקחת, ויש ייאוש של העניים מן המתנות.

*אדם שחשקה נפשו לקיים מצוות מתנות עניים, האם הוא יכול לקיימה בזמן הזה?*

הרמב"ם (הל מתנות עניים פ"א ה"י) כתב:

נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים.

מדברי הרמב"ם 'והרי אין עניים', משמע שאם בא עני, אין כאן מצב של עזיבה לחיה ולעופות, וממילא יש כאן קיום המצווה של מתנות עניים. על פי יסוד זה מובן שאם אדם רוצה לתת מתנות עניים, וידאג להזמין עני שיבוא לקחת את הלקט, השכחה והפאה ושאר מתנות העניים מהשדה, יקיים בכך את המצווה.

(וכן מדויק מדברי הבית יוסף בסימן שלב)

כי כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר, החילוק בין צדקה ובין מתנות עניים, כי צדקה היא שברחמנותו על העני מעורר מלמעלה את מדת הרחמים, ומתנות עניים היא, שמדבק עצמו לעני שהוא מדוכא, ועל ידי זה נתדבק בהקב"ה, כי אני את דכא כתיב, וכמו כן מתנות כהונה שמדבק עצמו לכהן, שהוא איש החסד, שעל ידו יורדת ההשפעה. וזהו הפירוש שמניחין פאה לא אעשה אותם כלה, היינו אף שיש להם כל טוב, מחמת שנותנים פאה לעניים ומתדבקים לנדכאים, על ידי זה נעשים יותר דבקים בהשי"ת כנ"ל, ונמשכין אחר השי"ת בתמימות כטבע המדוכא, על כן הם מתנקים מעוונותיהם ונשארים עומדים על גרם המעלות.

(שם משמואל, ראש השנה תרע"א)