לקט ופרט

*וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם.*

(ויקרא, יט, ט-י)

מצוות לֶקֶט ופֶרֶט הן שתיים מחמש מתנות העניים שמצווה בתורה על בעל היבול להשאיר לעניים בשדהו ובכרמו שבארץ ישראל.

מצוות הלקט מתקיימת בעת קצירת התבואה, ועניינה השארת השיבולים שנופלות במהלך הקציר לעניים. מצוות הפרט מתקיימת בעת בציר הענבים, ועניינה השארת הענבים הנושרים במהלך הבציר לעניים.

משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מדה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי כי מתוך הפעולות, תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת השם בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השבעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין, והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח, ב) במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. וזה הענין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.

(ספר החינוך, רטז)

מצוות הלקט והפרט דומות זו לזו במהותן, ואף דיניהן דומים:

לקט

מצוות הלקט נוהגת בכל מיני התבואה, הקטנית והירק החייבים במצוות פאה.

פרט

מצוות הפרט נוהגת רק בכרם ענבים, ולא בשאר האילנות. המילה 'פרט' היא מלשון פְרַט או פריט, ומובנה: ענב בודד, ולא קבוצת ענבים.

משמעות מצוות הלקט והפרט היא שאם נופלת שיבולת או שתיים, או ענב אחד או שניים, בעת קציר התבואה או בציר הענבים, אסור לבעל השדה או הכרם, או לפועל שעובד מטעמו, לאסוף את מה שנפל, אלא עליו להשאירם לעניים. *לעומת זאת*, אם נפלו שלוש שיבולים או יותר, או שלושה ענבים או יותר, אין זה נחשב ל'לקט' ו'פרט', ורשאי בעל הבית לאוספם, ואסור לעניים לקחתם לפני שיספיק ללקטם.

רק בעת קציר השדה קיימת מצוות הלקט, אך התולש בידיו שיבולים, ונפלו שיבולים מידיו לארץ – הן אינן נחשבות לקט, ושייכות לבעל השדה. כמו כן, אם השיבולים נפלו מידיו מחמת גורם חיצוני ולא נפילה טבעית כדרך הקציר, כגון שידו נדקרה מקוץ בעת הקציר, ומחמת הדקירה הרפה מהשיבולים שאחז בהן ונפלו מידיו אחת או שתיים לארץ – אין עליהן דין לקט. כיוצא בדבר גם בעניין מצוות הפרט, אם לא בצר כדרך הבוצרים, ונפל ענב מידו – אינו פרט. וכן אם הסתבכה ידו בענפי הגפן, ובעקבות זאת נפל האשכול מידו ונפרטו ממנו ענב או שניים – אינם פרט, ושייכים לבעל הכרם (רמב״ם, הלכות מתנות עניים פרק ד הלכות א-ב טו-טז)

קיום מצוות לקט ופרט בזמן הזה:

נידון בהרחבה בפוסקים האם מתנות עניים בזמן הזה בארץ ישראל נוהגות מדאורייתא או מדרבנן, לדעת הרמב״ם מצוות מתנות עניים בארץ ישראל בזמן הזה חיובה מדאורייתא, אמנם לדעת הטור והשו״ע לדעת הרמ״א והחינוך מצוותם בזמן הזה מדרבנן.

בראשונים נידון האם קיים חיוב כיום להשאיר מתנות בשדה, מאחר שאינו מצוי שיבואו עניים ללקוט בשדות.

למעשה נקטו פוסקי זמנינו*(עיין חזו"א מעשרות סי' ז ס"י, ד"ה ובעיקר) שבימינו אין חובה להניח מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה, עוללות ופרט) כיוון שאין עניים שבאים לקחת, ויש ייאוש של העניים מן המתנות.

אדם שחשקה נפשו לקיים מצוות מתנות עניים, האם הוא יכול לקיימה בזמן הזה?

הרמב"ם (הל מתנות עניים פ"א ה"י) כתב:

נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים.

מדברי הרמב"ם 'והרי אין עניים', משמע שאם בא עני, אין כאן מצב של עזיבה לחיה ולעופות, וממילא יש כאן קיום המצווה של מתנות עניים. על פי יסוד זה מובן שאם אדם רוצה לתת מתנות עניים, וידאג להזמין עני שיבוא לקחת את הלקט, השכחה והפאה ושאר מתנות העניים מהשדה, יקיים בכך את המצווה.

(וכן מדויק מדברי הבית יוסף בסימן שלב)