חלה

"דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה, וְהָיָ֕ה בַּאֲכׇלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַיהֹוָֽה."

(במדבר, טו, יח-יט)

תרומת חלה (או הפרשת חלה) היא מצווה מהתורה להפריש מכל מאפה מחמשת מיני דגן חלק שיינתן לכהן על מנת שיאכל אותו בטהרה, בדומה לתרומה. 

*מאחר שבימינו לא ניתן לעשות או לאכול את החלה בטהרה*, בפועל לא נותנים את החלה לכהן אלא ברוב המקרים שורפים אותה כדין חלה טמאה.

עם השנים התקבל מנהג שאף בחוץ לארץ מפרישים חלה אחת ושורפים אותה, כפי שעושים בהפרשת חלה בארץ ישראל מאז שהפסיקו להקפיד על טומאה וטהרה

משרשי המצוה. לפי שחיותו של אדם במזונות ורב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו, ונמצאת העסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי השם, העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאלו בתרומת הגרן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחן אותה, אבל כאן יבוא חקם להם מבלי צער של כלום.

(ספר החינוך, שפה)

עיסה החייבת בתרומה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה (כ2 קילוגרם בערך, הכמות המדויקת נתונה במחלוקת). 

ניתן לקיים את המצווה גם אם העיסה כבר נאפתה. בדומה לשאר תרומות ומעשרות, החיוב מהתורה הוא על עיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, ורק בזמן שרוב עם ישראל יושב על אדמתו. חכמים תיקנו להפריש חלה גם בחוץ לארץ וגם כשישראל לא יושב על אדמתו.