חדש

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

(ויקרא כג, יד)

איסור ׳חדש׳ הוא האיסור לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן, בזמן שבית המקדש היה קיים, או קודם לי"ז בניסן בימינו. התבואה החדשה נקראת על שם האיסור – 'חדש'.

משרשי המצוה. לפי שעקר מחיתן של בריות, היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן לשם אשר נתנה טרם יהנו מהן בריותיו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה, א) בדומה לזה, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, וכל זה, להכשיר עצמנו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר זה פעמים רבות. וביום ששה עשר בניסן, היינו מקריבין בזמן הבית קרבן העמר מתבואה חדשה מן השעורים, כי היא התבואה המבכרת יותר מן החטים, והיא מתרת כל התבואות.

(ספר החינוך, שג)

האיסור על אכילת התבואה החדשה, חל על כל תבואה מחמשת מיני דגן שנזרעה החל מי"ג בניסן של השנה שעברה. הקרבת מנחת העומר בזמן שבית המקדש היה קיים או יום י"ז בניסן מתירים את כל התבואה שנזרעה מתאריך זה בשנה שעברה, עד תאריך זה בשנה הנוכחית. (הסיבה לתאריך זה הוא שלפי ההלכה, לכל זרע שנזרע לוקח שלושה ימים להשתרש באדמה, ויוצא שכל זרע שנזרע בי"ג בניסן, השתרש עד ט"ז ניסן, שהוא יום הבאת קורבן העומר, והותר על ידו.)

איסור חדש בזמן הזה

בזמן שהוקרבה מנחת העומר, היה מותר לאכול מהתבואה החדשה בכל ארץ ישראל מחצות היום אף שאין ידוע אם הקורבן הוקרב כבר, כיוון שחזקה שבית הדין עשו את המוטל עליהם, וקורבן העומר הוקרב.

משחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת תבואה חדשה, כל יום ט"ז, שמא בית המקדש יבנה ויאכלו לפני הקרבת מנחת העומר, וכן הלכה.

מזה יוצא, שבארץ ישראל אסור חדש עד יום י"ז בניסן, ואיסור זה הוא מן התורה בזמן שאין בית המקדש קיים. 

איסור חדש לבני חו"ל

לדעת השו״ע (יו״ד רצג, ב) וסיעתו הסוברים שחדש בחוץ לארץ מדאורייתא, בחו"ל שמקיימים שני ימים טובים מחמת ספק שמא יום זה אינו ט"ז בניסן אלא ט"ו, איסור חדש לא ניתר עד ליל יום י"ח, שמא אינו י"ח אלא י"ז. אמנם בפועל, רוב תושבי חוץ לארץ נהגו להקל באיסור חדש בחוצה לארץ, משום שסמכו על דעת הסובר שאין איסור חדש נוהג אלא בארץ (מגן אברהם, תפט יז) או שסוברים שאינו שייך בשדה של נכרי (ב״ח יו״ד רצג) או שסומכים על ספק ספיקא שסתם תבואה מותר (רמ״א יו״ד רצג, ג)